כאמור, כאשר תיק נסגר בעילה של חוסר ראיות מספיקות או חוסר אשמה, משמעות הדבר שאין די ראיות כי החשוד ביצע את המיוחס לו.
הנחיית פרקליט המדינה 1.3 עוסקת בהבחנה בין שתי העילות ומנחה את התביעה לעניין השיקולים בקביעת עילת הסגירה המתאימה וזאת על מנת להגדיל את הסיכוי כי מי שאין ראיות לביצוע העבירות בהן נחשד, התיק נגדו ייסגר בעילה של חוסר אשמה. עד לפרסומה של ההנחיה, נוצר בפסיקה מבחן לפיו במצב של העדר "ספק סביר" בדבר חפותו של החשוד, ייסגר התיק בעילה של חוסר אשמה (למשל, בגץ 4539/92 יעקב קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה). בשונה מכך, ההנחיה קובעת כי על התובע להעריך את המצב הראייתי בתיק על ציר מספרים שתחילתו ב-0, כלומר אין כל ראיה הקושרת את החשוד לביצוע העבירה, וסופו ב-10, כלומר הראיות קושרות את החשוד לביצוע העבירה באופן ודאי. ההנחיה מדגישה כי אין צורך שתובע ייתן ציון מספרי למצב הראייתי בתיק, אך ציר המספרים יוכל לסייע לו להכריע בנוגע לעילת הסגירה, כך שאם העריך את עוצמת הראיות בתיק בין 0-2, ייסגר התיק בעילה של חוסר אשמה ואם העריכה מעל 2, ייסגר התיק בעילה של חוסר ראיות מספיקות.
אומנם סגירת תיק בשתי העילות הללו מובילה להופעתו במרשם המשטרתי בלבד ולא במרשם הפלילי, אך ישנו הבדל משמעותי בין העילות, שכן סגירת תיק בעילה של חוסר אשמה למעשה מוחקת אותו לחלוטין מהמרשם המשטרתי, כך שגם הגופים שרשאים להיחשף למרשם המשטרתי ולתיקיו הסגורים של אותו אדם, לא יוכלו לראות את התיק ולא ניתן יהיה לעשות שימוש במידע על עצם קיומו. לעומת זאת, תיק שנסגר בעילה של חוסר ראיות מספיקות, יופיע במרשם המשטרתי וגופים מסוימים המופיעים בחוק יוכלו להיחשף אליו.
