עבירות מין

הייחודיות בעבירות מין אל מול יתר העבירות, הינה ביצוע של עבירות אלה במרבית המקרים בצנעה, בחדרי חדרים, בנוכחות הנאשם והמתלוננת בלבד. לכן, ההליך המשפטי בגין עבירות מין מוכרע בדרך כלל על בסיס המהימנות שתינתן לעדות המתלוננת אל מול המהימנות שתינתן לגרסת הנאשם.

בחוק הישראלי אין מניעה להרשיע על סמך עדות יחידה, ועדיין, במצב כזה עלול להיווצר קושי להעדיף את גרסת אחד הצדדים בהיעדר ראיות נוספות שיכולות לתמוך באותה עדות.

סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות קובע כי בעבירות מין ובהן אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה ועוד, יכול בית המשפט להרשיע על סמך עדות של קורבן העבירה בלבד, אך עליו לנמק בהכרעת הדין מה הוביל איתו להחלטה הזו. לאור זאת, דרושה מידת זהירות ולכן נקבע בפסיקה כי ההנמקה חייבת להיות ״ממשית״ וזאת בהתאם לרמת המהימנות שניתנה לעדות המתלוננת, כך למשל נקבע בע״פ 4043/93 שאם רמת האמינות והמהימנות שניתנה למתלוננת היא גבוהה אז תידרש רמת הנמקה פחותה יותר. בע״פ 9902/04 פלוני נ׳ מדינת ישראל נקבע כי מתן אמון מלא בגרסת המתלוננת עומד בדרישת ההנמקה, כמו כן בע״פ 993/00 נור נ׳ מדינת ישראל נקבע כי אם ההתרשמות של בית המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות, הדבר מספיק כדי לקיים את דרישת ההנמקה.

אם מדובר בקורבן עבירה שהוא קטין שאינו בר אחריות פלילית, כלומר מתחת לגיל 12, מסייג החוק וקובע כי יש צורך בדבר לחיזוק. מדובר בקטגוריה של ראיות שהן מאמתות או מחזקות את יתר הראיות הקיימות כנגד הנאשם, כלומר הן אינן צריכות לבוא ממקור נפרד ועצמאי מיתר הראיות בתיק.

אינוס

עבירת האינוס קבועה בסעיף 345 לחוק העונשין, כאשר הסעיף משתמש בפועל "בועל" שהגדרתו היא "המחדיר איבר מאיברי גוף או חפץ לאיבר המין של אישה" ועל כן עבירה זו יכולה להתבצע כלפי אישה בלבד. העונש המקסימלי הקבוע בצד עבירה זו הינו 16 שנות מאסר וביחס לעבירה הזו קובע סעיף 355 לחוק כי העונש שייגזר על הנאשם לא יפחת מרבע מהעונש המקסימלי, כלומר 4 שנים לפחות, אלא אם כן החליט בית המשפט להקל בעונש ואז עליו לפרט בהחלטתו את הנימוקים המיוחדים שהובילו אותו להקלה בעונש. עוד קובע הסעיף כי העונש המינימלי לא יהיה כולו על תנאי, בהיעדר טעמים מיוחדים, כלומר לא ניתן לגזור על מי שהורשע בעבירת אינוס רק ענישה הצופה פני עתיד, כלומר מאסר על תנאי בן 4 שנים, אלא על בית המשפט לגזור עונש מאסר וכן עונש מאסר על תנאי.

סעיף 345(א) כולל מספר חלופות להגדרה של מעשה אינוס:

• בעילת אישה שלא בהסכמה חופשית

זהו סעיף האונס "הקלאסי", כלומר החדרה של איבר או חפץ לאיבר המין של אישה ללא הסכמתה. הסעיף בנוסחו המקורי עשה שימוש במילה "נגד רצונה" אך עם הזמן תוקן החוק למילים "שלא בהסכמתה", שכן נזנחה הדרישה להתנגדות מפורשת מצדה של הקורבן, פיזית או מילולית, כפי שנקבע למשל בע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל. הפסיקה בנושא זה אף התפתחה, כאשר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי נקבע כי אף אי עשיית דבר יכול להוות חוסר הסכמה ועל הגבר לחפש את הסכמתה המפורשת של האישה ובהיעדרה, מדובר במעשים שיכולים לעלות לכדי עבירת האינוס.

• בעילה בהסכמת האישה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה

אינוס במרמה עניינו "טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". כלומר, מדובר על מעשה של מרמה שהוביל להסכמתה של האישה. המרמה יכולה להיות באשר למהות המעשה, למשל מקרים בהם נעשה מעשה מיני במסווה של טיפול מקצועי. בע"פ 141/07 פלוני נ' מדינת ישראל דובר על צייר שהזמין נשים לדגמן עבורו כדי לצייר אותן תמורת תשלום ובתוך כך נגע בהן, בטענה כי המעשים מהווים חלק מעבודתו האומנותית ונקבע כי המעשים מהווים, בין היתר, אינוס במרמה באשר למהות המעשה. חלופה נוספת היא מרמה לגבי מיהות העושה, כלומר מקרים בהם אדם אינו אומר אמת באשר למאפיינים קריטיים בעיניה של אישה סבירה ונוכח מצג שגוי זה קיימה עמו האישה יחסי מין. למשל בע"פ 2411/06 סלימאן נ' מדינת ישראל, נקבע שהשאלה שצריכה להישאל היא האם יש סיכוי, בעיני האדם מן היישוב, שהאישה הייתה מסכימה לקיים יחסי מין עם החשוד אם ידעה את "הנסיבות הרגילות" בעניינו ואת זהותו האמיתית, ואם התשובה שלילית הרי שמדובר באינוס במרמה. בתפ"ח (מחוזי ת"א) 1010/01 מדינת ישראל נ' יצחק פדר, התחזה הנאשם "מדריך חתנים" אשר מקיים מעקב אחר תקינות יחסי מין של זוגות חרדיים שנישאו או לשם הדרכה מינית. כאשר הגיע לדירותיהן של הנשים ביצע בהן מעשים בגינם הורשע באינוס במרמה.

• בעילה כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, אף בהסכמתה

בשונה מסעיף 1 שלעיל, בחלופה הזו הסכמה או חוסר ההסכמה של האישה, אינם משפיעים על השתכללות העבירה, אלא הנסיבה המרכזית היא היות הקורבן קטינה עד גיל 14. כלומר, על מנת שנאשם יורשע בחלופה זו של אינוס, על התביעה להוכיח קיומה של בעילה וכן שהקורבן הינה קטינה עד גיל 14 ויתר הנסיבות אינן רלוונטיות לשם הוכחת ביצוע העבירה. קטינה בגיל זה תיחקר במשטרה על ידי חוקרת ילדים, שהינה עובדת סוציאלית, והיא זו שתקבעה אם הקטינה תעיד בבית המשפט בעצמה ואם לא, מי שתעיד היא חוקרת הילדים. אם הקטינה עצמה מעידה בפני בית המשפט, ניתן להרשיע את הנאשם על סמך עדותה של הקטינה בלבד, אך כאמור על בית המשפט לנמק את החלטתו. אם חוקרת הילדים היא זו שמעידה, נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע, כלומר ראיה נוספת ממקור נפרד ועצמאי, המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו ומתייחסת לנקודה שהיא שנויה במחלוקת בין הצדדים. דרישה זו נועדה לאזן את הפגיעה בזכותו של הנאשם, אשר לא מתאפשר לו לחקור בחקירה נגדית את המתלוננת ובית המשפט לא יכול להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי.

• בעילת אישה תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית

סעיף זה עוסק במצבים בהם הקורבן במצב שמונע ממנה לתת הסכמה חופשית או להתנגד. בע"פ 8987/12 ז.ט. נ' מדינת ישראל נקבע כי די שתישלל היכולת האפקטיבית ליתן הסכמה מודעת ואין צורך להוכיח כי יכולת זו נשללה ממנה בצורה מוחלטת.

• בעילת אישה תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא הייתה הסכמה לבעילה חופשית

על מנת להוכיח סעיף זה, קבעה הפסיקה כי אין להסתפק בכך שהמתלוננת מאובחנת כלוקה בפיגור שכלי וכי מבחן להוכחת "לוקה בשכלה" אינו מבחן של מנת משכל אלא של יכולתה של המתלוננת להבין את מהותם הפיזית והחברתית של יחסי המין (ע"פ 406/88 שמואל עקארי נ' מדינת ישראל). פסיקה מאוחרת יותר בעניין וייצמן (ע"פ 1274/00) ריככה את המבחן המצומצם שנקבע בעניין עקארי וקבעה כי אם ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי בין הניצול שבמעשי הנאשם לבין הליקוי השכלי של הקורבן, כך שהליקוי השכלי הוביל אותה ליתן הסכמה שאינה חופשית ומודעת, המעשה יהווה עבירה, גם אם הליקוי חורג מהמבחן המצומצם. מכך ניתן ללמוד כי גם במצבים בהם הקורבן סובלת ממחלת נפש, הכי שאם המחלה גרמה לכך שנשללה ממנה היכולת ליתן הסכמה חופשית, הרי שמדובר בעבירת אינוס לפי סעיף זה.

סעיף 345(ב) מפרט מספר חלופות נוספות המביאות להחמרת העונש לכדי עונש מקסימלי של 20 שנים ובהן מעשים לפי סעיף 345(א) כאשר המתלוננת היא מתחת לגיל 16; אינוס תוך איומים בנשק קר או חם; אינוס תוך גרימת חבלה גופנית, נפשית או הריון; אינוס תוך התעללות באישה לפני, בזמן או אחרי המעשה; אינוס בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד כדי לבצע אינוס על ידי אחד או כמה מהם. גם סעיף זה ישנה חובת ענישה מינימלית של רבע מהעונש המרבי, כלומר 5 שנות מאסר, אלא אם בית המשפט התרשם שיש טעמים מיוחדים להקלה בעונש, אז עליו לפרטם בהחלטתו.

מעשה סדום

סעיף 347 לחוק העונשין קובע כי מעשה סדום הוא "החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת איבר מין לפיו של אדם". בשונה מעבירת האינוס, סעיף זה אינו נוגע רק לקורבנות שהן נשים, אלא עבירה זו יכולה להתבצע כנגד גברים ונשים כאחד. הסעיף מפרט מספר חלופות, כאשר לפי סעיף 347(ב) אם המעשה המגונה מבוצע באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 345, הוא סעיף האינוס, הרי שדין המבצע יהיה שווה לדינו של האונס, כלומר העונש המקסימלי יהיה 16 שנות מאסר. במצב דברים זה, תיוחס לנאשם הוראת חיקוק אחת של מעשה סדום, הכוללת את שני הסעיפים- מעשה סדום וכן הנסיבה הרלוונטית מסעיף האינוס.

בשונה מעבירת האינוס, בעבירת מעשה סדום אין ענישה מינימלית והעונש יקבע על ידי בית המשפט במסגרת העקרונות שנקבעו בחוק ובפסיקה.

הסעיף מפרט נסיבות נוספות בהן העונש המקסימלי הינו נמוך יותר:

סעיף 347(א)(1) קובע כי העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו 14 שנים אך טרם מלאו לו 16, או באדם שמלאו לו 16 שנים אך טרם מלאו לו 18, ויש ביניהם יחסי מרות, תלות, חינוך או השגחה- אז יהיה העונש המקסימלי 5 שנות מאסר. החוק אף קובע חזקה לפיה פסיכולוג, פסיכיאטר או עובד סוציאלי שמבצע מעשה סדום במטופל שמלאו לו 16 אך טרם מלאו לו 18 שנים, בתקופה שבה הוא מטפל בקורבן- חזקה כי המעשים בוצעו תוך ניצול יחסי התלות ביניהם. כלומר במצבים כאלה התביעה לא צריכה להוכיח באופן פוזיטיבי כי המעשה בוצע תוך ניצול מעמדו של המטפל למול המטופל, אלא די שהנסיבות מתקיימות על מנת להעביר את הנטל אל הנאשם והוא זה שצריך להוכיח שהמעשה בוצע ללא ניצול יחסי התלות.

עוד חלופה קבועה בסעיף 347(א1) ולפיה מי שעושה מעשה סדום באדם מעל גיל 18 תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות, דינו שלוש שנות מאסר.

מעשה מגונה

עבירה זו כוללת בתוכה מספר רב של התנהגויות אשר יכולות להיות מוגדרות כמעשה מגונה, כאשר המשותף לכולן היא דרישת החוק שהמעשה יהיה "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". הסעיף מחולק למספר חלופות ובהתאם גם רף הענישה מדורג: מעשים שנעשו בנסיבות המפורטות בסעיף 345(א), הנוגע לעבירת האינוס, עונשם הינו עד 7 שנות מאסר; מעשים שנעשו בנסיבות המפורטות בסעיף 345(ב) עונשם הינו עד 10 שנות מאסר ומעשים שנעשו שלא בנסיבות הללו עונשם הינו עד 3 שנות מאסר.

מדובר בסעיף שהגדרתו רחבה, כאשר המבחן שהתפתח בפסיקה למונח "מעשה מגונה" הינו מעשה שיש בו מיניות גלויה ואשר על פי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע (ע"פ (מח' מרכז) 9584-01-12). כלומר, המעשים שבוצעו על ידי מבצע העבירה יבחנו על פי ההשקפות באותה החברה אליה משתייכים הקורבן והמבצע. כמו כן, נקבע כי יש מאפיינים נוספים לבחינת היותו של מעשה מגונה, למשל בחינת מניעיו של מבצע המעשה, בדגש על מניע מיני.

בפסיקה הובהר כי עבירה של מעשה מגונה אינה מחייבת מגע פיזי של המבצע בקורבן, למשל צילום של אבריהן המוצנעים של המתלוננות ללא ידיעתן (ע"פ 9603/09) וכן התקשרות ודיבור בטלפון ובמהלך השיחה השמעת אמירות בעלות תוכן מיני, כמו בקשה כי הקורבן תתאר את בגדיה התחתונים ותדמיין גברים ערומים, בעוד הנאשם ניסה להגיע פורקן מיני (ע"פ 9012/08).

הטרדה מינית

עד לחקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית בשנת 1998, הייתה עבירה זו מוכרת בעיקר בהקשר של התנהגויות מטרידות ומתנכלות על רקע מיני במקומות עבודה. בשנת 1998 נחקק החוק למניעת הטרדה מינית, כאשר בדברי ההסבר לחוק נכתב כי החוק נועד להוקיע את ההטרדה המינית בכל הקשר שהוא, ולא רק ביחסי עבודה, וכן מטרתו להגביר את המודעות לתופעה ולחנך את הציבור לכיבוד הזולת. הסעיף הראשון לחוק קובע את מטרתו והיא "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".

החוק מפרט בסעיף 3 את החלופות השונות שמהוות עבירה של הטרדה מינית:

(1) סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.

(2) מעשים מגונים כמשמעותם בחוק העונשין.

(3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות.

(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות.

(5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

(5א) פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום.

(6)  הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), בנסיבות מסוימות המפורטות בסעיף, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות.

חלק מהחלופות מגדירות הטרדה מינית על ידי הפנייה לעבירות מין הקבועות בחוק העונשין וחלקן מוגדרות על ידי מעשים שאינם מהווים עבירה פלילית לפי חוק העונשין, אך חוק זה מגדיר אותן כהטרדה מינית. השאלה אם מעשים מסוימים עולים כדי הטרדה מינית פסולה או שמדובר בהתנהגות לגיטימית נבחנת על ידי ההקשר שבו בוצעו המעשים, טיב היחסים בין הצדדים ומכלול הנסיבות של האירוע.

החוק למניעת הטרדה מינית מתווה שלושה מסלולים לטיפול בהטרדה מינית: מסלול פלילי– כאשר מדובר בעבירה פלילית שהעונש המירבי לצידה הינו בין שנתיים לארבע שנות מאסר, בהתאם לחלופות השונות הקבועות בחוק; מסלול נזיקי– כאשר מדובר בעוולה אזרחית שפקודת הנזיקין חלה עליה ולכן נפגעי הטרדות מיניות יכולים לתבוע בגינן ובית המשפט יכול לפסוק פיצוי עד לסכום של 120,000 ₪ ללא הוכחת נזק, וישנו מסלול ייחודי להטרדות מיניות שהתרחשו במקום עבודה, כאשר החלופה הזו מאפשרת לנפגע/ת לתבוע בהליך אזרחי את הפוגע וכן את המעסיק, אם זה הפר את החובות המוטלות עליו לפי חוק זה.