עם סיום החקירה המשטרתית, מועברים כלל חומרי החקירה שנאספו לאחת מיחידות התביעה, על מנת שתובע יעבור על החומרים ויחליט האם יש די ראיות להגשת כתב אישום. עם הגשת כתב האישום, יכולה התביעה לבקש את המשך מעצרו של החשוד עד לסיום ההליך, כלומר עד שבית המשפט יחליט האם ביצעתם את העבירה המיוחסת לכם ואם כן- מהו העונש המתאים. לאור הגבלת החירות המשמעותית, קובע החוק כי יש מספר מבחנים שהתביעה צריכה לעמוד בהם על מנת שבית המשפט יעצור את הנאשם.
ראשית, על התביעה להוכיח כי ישנן "ראיות לכאורה", כלומר שתיק החקירה מכיל די ראיות שיובילו לכך שהשופט יקבע שביצעתם את העבירה המיוחסת לכם. מדובר ברף ראייתי שהינו נמוך מאשר בשלב הוכחת האשמה של הנאשם, כאשר בשלב זה על התביעה להציג את הראיות באופן גולמי, מבלי שנבחנת המהימנות של הראייה או העד אלא בית המשפט מתייחס לכל ראייה כאילו הוכחה וקובע אם הראיות שנאספו מספיקות כדי לקבוע אם הנאשם ביצע את המיוחס לו- בבש"פ 215/19 מכנה בית המשפט העליון את המבחן הזה מבחן "אם נאמין", כך שם נאמין לכל ראיות התביעה המסקנה המתחייבת תהיה כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו.
בשלב זה, תפקידו של הסנגור הוא להציג לשופט את הבעייתיות בראיות התביעה, באופן כזה שמצביע על קושי לקבל אותה אף כראייה לכאורה, כלומר אין להתחשב בה, למשל משום שהושגה בדרך שאינה חוקית או תוך פגיעה חמורה בזכויות החשוד.
מתן המענה בנוגע לראיות לכאורה צריך להיות בתוך 30 ימים מיום מעצרו של הנאשם, על כן יש חשיבות גדולה שעורך הדין שלך יצלם את חומר הראיות במהירות האפשרית כדי שיוכל ללמוד את החומר, למצוא את הפערים הראייתיים ולהגיע לדיון עם טיעון שיציג את חולשתן של ראיות התביעה ויסייע לשחרורך המהיר.
לאחר שהשופט קבע קיומן של ראיות לכאורה, או שניתנה הסכמת הסנגור לקיומן, על התביעה להוכיח כי קיימת עילה למעצר הנאשם מבין מספר עילות הקבועות בחוק:
שיבוש – כאשר חומר הראיות מצביע על כך ששחרורו של הנאשם ממעצר יביא לשיבוש מהלכי משפט, למשל פגיעה בראיות או השפעה על עדים, או להתחמקותו של הנאשם מההליך המשפטי או מריצוי העונש שייגזר עליו, למשל כאשר מדובר במי שאינו מתגורר במקום קבוע ולכן ישנו קושי לוודא כי יתייצב לדיונים בעניינו;
מסוכנות – כאשר יש ראיות המצביעות על כך שהנאשם יכול לסכן בטחונו של אדם, למשל קורבן למעשי אלימות בגינם הוגש כתב האישום, בטחונו של הציבור, כאשר מדובר בעבירה כנגד קבוצה גדולה של אנשים או כנגד החברה כולה, או את בטחון המדינה. בבש"פ 5431/98 קבע בית בית המשפט העליון כי עילת מסוכנות יכולה להתקיים גם בעבירות המבוצעות כנגד רכושו של אדם. מעבר לכך, החוק מונה מספר עבירות לגביהם קובע חזקה כי מי שביצע אותן הוא מסוכן, כלומר בית המשפט יקבע במקרים הללו כי נשקפת מהחשוד מסוכנות אלא אם החשוד הוא שיוכיח אחרת. המדובר בעבירות סמים פרט להחזקה לצריכה עצמית, עבירות אלימות במשפחה, עבירות אלימות שבוצעו באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם.
בשלב זה, לאחר שבית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה ומהי עילת המעצר בעניינו של הנאשם, עליו לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בתנאים מגבילים או בערובה, באופן שהפגיעה בחירותו של הנאשם תהיה פחותה. במסגרת הדיון, עורך הדין שלך יצטרך להציע חלופת המעצר, הכוללת בדרך כלל גם פיקוח אנושי, ועל כן יש חשיבות למסור לעורך הדין פרטיהם של האנשים שיכולים לפקח עליך וכתובת בה תוכל לשהות.
בבש"פ 2349/16 נקבע כי במסגרת ההחלטה האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר יש לערוך איזון בין עוצמת עילת המעצר לבין עוצמת הראיות לכאורה. על כן, בתיק שבו יקבע על ידי בית המשפט כי יש חולשה בראיות לכאורה בעוצמה משמעותית, הרי שהנטייה תהיה לשחרר לחלופת מעצר אשר תאיין את המסוכנות של הנאשם וזאת חלף מעצרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח.
החוק קובע כי צו מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים יחול עד למתן פסק דין בתיק, כלומר עד למתן הכרעת הדין, ההחלטה האם הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום וגזר הדין, קביעת העונש המתאים. יחד עם זאת, לאחר תשעה חודשי מעצר מיום הגשת כתב האישום, הנאשם ישוחרר אלא אם תוגש לבית המשפט העליון בקשה להאריך את המעצר ואז ניתן להשאיר את הנאשם עצור ל-90 ימים נוספים, כאשר בתום 90 הימים הללו ניתן לפנות פעמים נוספות לבית המשפט העליון כדי להאריך המעצר בכל פעם ב-90 ימים. בדיון בבקשה מסוג זה, יקבע בית המשפט אם ההליך מנוצל כהלכה והדיונים אינם נדחים שלא לצורך.
